איתמר
עדיין מתקשה למצוא את המילים, אז אתחיל ממש ממש מההתחלה. את איתמר וגילעד הכרתי כשהייתי מאוד קטנה, כשהיינו עדיין בחיתולים, אז אני לא זוכרת את ההיכרות, אבל יש לנו תמונות מבדרות שמתעדות את זה.
מהרגע הראשון הפכנו לחברים טובים והיינו כל הזמן יחד במשך הרבה שנים, ככה ההורים מספרים. עד היום אני זוכרת את התחושת התרגשות כשהיינו שלושתנו יחד, כמה אהבתי וחיכיתי וציפיתי למפגשים שלנו. כבר מהגיל הקטן הזה, שעדיין אין משמעות רצינית למילה ״חברים״, היינו החברים הכי טובים ויותר מזה.
אמא מספרת שרצו שאעלה לבית ספר מהגן, אבל כל כך התעקשתי להיות עם התאומים שלא הייתי מוכנה לשמוע שום אופציה אחרת. לכיתה א׳ אנחנו עולים יחד. ואז הממזרים עברו לפתוח בכיתה ב׳… ואיבדנו דרך להיות בקשר.
כשהתבגרנו נפגשנו שוב במקרה במסיבה. חידשנו את הקשר, ומהר מאוד הוא חזר להיות מה שהוא היה כשהיינו קטנים, חברים הכי הכי הכי טובים, כמו משפחה. אפילו שהיינו בבתי ספר נפרדים, היינו דואגים להתראות כל הזמן. מהר מאוד הם הכירו לי את החברים הכי טובים שלהם, והשאר כבר היסטוריה.
ומאז, לא משנה כמה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שדיברנו או התראינו, לא משנה התאריך, השעה או המיקום בעולם, החברות שלנו היא כמו סלע ניצב במים. תמיד נהיה אחד בישביל השני, תמיד נאהב ונתמוך גם אם מרחוק. אומרים שמשפחה לא בוחרים, אבל אנחנו בחרנו להיות כאלו חברים טובים יותר מפעם אחת בחיים.
אני זוכרת את השיחה האחרונה שלי איתך איתמר. התקשרתי אליך ביום שני בערך ב12 בלילה אחרי שבדיוק נפגשתי עם גילעד. דיברנו על זה שכבר הרבה זמן לא התראינו ושניפגש ביום שישי הבא, כי נשארה לך השבת אחרונה בצבא, ונאכל משהו טעים ונשלים פערים. אמרתי לך בשיחה הזאת שמונה פעמים שאני אוהבת אותך ומתגעגעת אליך. אמרת לי שאתה אוהב אותי ומתגעגע בחזרה, וניפגש ביום שישי. וסיימת במשפט, ״ואם את רוצה לדבר, תתקשרי. אני תמיד זמין, אני ער מחמש בבוקר והולך לישון אחרי 12 בלילה.״ וצחקתי עם דמעות ואמרתי לך ״סגור, יאללה, אז ניפגש בשישי. קבענו.״.
בימים שאחרי השיחה שלנו בכל ערב חשבתי על להתקשר אליך, אבל ויתרתי. העדפתי שנתראה פנים אל פנים. מיותר להגיד כמה אני כועסת על עצמי שחיכיתי, כי עכשיו אחכה שניפגש לנצח.
בעולם מקביל היינו נפגשים, אוכלים ארוחת בוקר טובה, מתעדכנים קצת מהתקופה האחרונה, מדברים שעות.
לצערי זה לא קרה, כי אותה שבת הייתה השבת.
איתמר היה הרבה דברים, אבל המילה שהכי מתקשרת לי אליו היא – מיוחד. הוא היה הכל מהכל. כזאת כמות של אופטימיות, נכונות, שמחת חיים, אינטליגנציה רגשית, ביטחון, ערכים גבוהים, טוב לב, טהורות מיוחדת כזו, וכל זה בילד אחד. מהשיחה הראשונה שלי איתו היה אפשר להבין מי הוא, ולראות כמה ייחודי הוא. איתמר היה מסוג האנשים האלה שלא פוגשים בכל יום. לא היה מוותר עד שהיה מעלה חיוך לאדם אחר על הפרצוף, עד שהקשיב לו וייעץ לו איך לפתור את כל מה שמטריד אותו, עד שדאג להבהיר לו שלא משנה כמה הדברים נראים נורא עכשיו, בסוף יהיה טוב.
ככה הוא תמיד היה גם בשבילי. בכל הרגעים שהייתי צריכה שיהיה לי כתף ואוזן קשבת, ובכל הרגעים שהייתי צריכה לשמוח ולקפוץ מאושר.
איתמר היה הכי טוב, וזו לא קלישאה.
הזיכרון הכי בוהק שעולה לי כשאני חושבת על איתמר זו הפעם ההיא כשהיינו בבית שלי והחלטנו להכין בראוניז-עוגיות. העניין הוא שכבר ניסינו להכין אותם כמה פעמים, ואחרי שפעם אחת זה יצא כל כך שונה מהמטרה במתכון, ניסינו להגיע שוב לתוצאה הלא נכונה כי הטעות יצאה טעימה מאוד. כמובן שהם לא יצאו כמו שרצינו שיצאו, אבל זאת הייתה אחת החוויות המצחיקות שהיו. שמנו שירים חזק, שרנו, זה היה באחת מחופשות הקיץ, פשוט נהנינו מהדברים הקטנים. ככה היה איתמר, וככה זה הרגיש להעביר איתו את הזמן. ככה פשוט, ככה כיף.
החוויות שעברנו יחד (גם אלה מהגיל שקשה לזכור) נצורות לי עמוק בלב כזיכרונות הכי יפים שלנו. איתמר היה חבר נפש, הרגשתי שאני יכולה לשפוך את כל שעל ליבי והוא יעודד אותי, יצחיק אותי, יעלה הצעות לפתרונות, או יגיד לי בדיוק מה שאני צריכה לשמוע ממנו. תמיד היה עבורי כמו אח גדול. והיה נותן לי חיבוק. חיבוק גדול, חיבוק דובון, חיבוק איתמר. חיבוק שאין איך להסביר, החיבוק הכי טוב בעולם.
הלב שורף, ימשיך להישרף לעד.
איתמר, תודה על כל מה שלימדת אותנו. תודה על מי שהיית עבורי.
תודה על כל הרגעים והחוויות איתך של הצחוק שכבר כואב בבטן, של הדאגה והאכפתיות, שהענקת מהלב הענק והטהור שלך.
מבטיחה שנמשיך בדרך שלך.
מתגעגעת תמיד, ואוהבת אותך לנצח,
רוני.