את איתמר הכרתי לראשונה כבר במהלך הטירונות, אע"פ שהיה מפקד במחלקה אחרת. יצא לי לבלות אתו כמה שעות בשמירה ומאז נהיינו ידידים. הוא היה דומיננטי גם בקרב המפקדים, גבוה, חזק, עם הרבה ביטחון עצמי. והמון הומור. את ההומור הוא היה מביא לידי ביטוי בעיקר בעונשים שונים, מקוריים מאוד, שמפקדים אחרים היו ממהרים לאמץ… היה בולט תמיד שסביב איתמר יש אווירה טובה והרבה עניין.
בסיום הטירונות כשהצטרף אלינו למחלקה כסמל, הכרתי אותו יותר מקרוב. מבעד לחזות הקרה והרשמית שהייתה לו, נחשף הלב המיוחד שלו, הרגישות והדאגה האמיתית לכל אחד מהחיילים שתחתיו. אדם שכיף לעבוד לצידו, גם אם המאמץ גדול, והשיחה אתו תמיד מחדשת.
עוד לפני סיום השירות כבר היה ברור לו מה הוא רוצה לעשות מייד עם השחרור מצה"ל בעולם העסקים. גם הדרך להגשים את זה הייתה לו ברורה. הוא חיכה לזה מאוד. והיה לי ברור שהוא יצליח בענק.
…
שבועיים אחרי ה-7 באוקטובר, נכנסנו אל המלחמה בעזה – מחלקה ללא סמל. לא היה מי שימלא את המקום של איתמר…
החיסרון שלו – בנוכחות, במקצועיות, בחיוך, בשקט הנפשי והביטחון שהקרין תמיד לסביבה – הורגש לכולנו מהרגע הראשון.
אבל לכל אורך הדרך הייתה לנו תחושה חזקה שהוא איתנו, מלווה מלמעלה, מחזיק, מעודד, נוסך שלווה. רוחו נשבה במפרשים של המחלקה, והפיחה כח ורצון להמשיך גם ברגעים הקשים.
…
מיוחד התמר מכל העצים. ענפיו, יוצאים ממרכז הגזע – זקופים כלפי מעלה. בחלוף הזמן, כאשר ילבלבו כפות תמרים חדשות, כופפות הכפות הראשונות ראשן לצדדים, מתייבשות ואף נחתכות מגוף העץ. אך לעולם, תישאר נקודת המוצא של הכף שמלב התמר, ותהווה ביסודה הראשוני, העצי, חלק בלתי נפרד מתהליך התימרות הקומה של גזע העץ המיוחד הזה.
ובמבט שלי, אני חש שכענפי עץ התמר, כך איתמר, יחד עם כל הגיבורים הנופלים בקרב – כל אחד מהם, בחותמו הנשמתי המיוחד, יישאר חקוק בגזע-האומה לעד. רוחם מהווה לנו עמוד שדרה שהולך ומעצב את הצורה שלנו בצורתם, מתווה את הכיוון לזקיפות הקומה הלאומית של המדינה, ולהמשך הצמיחה שלנו כאן בארץ אל הימים הגדולים שעוד נכונו לנו,
שיהיו נכונים,
שילבלבו מעלינו כמו כפות איתמר"ים…