אני מודה – לא היה לי פשוט להחליט לעמוד כאן מולכם היום.
קשה לי לתאר במילים כמה מאתגר זה לנסות לסכם חיים שלמים בכמה דפים בודדים.
וכמה לא ייאמן – כמה זמן כבר חלף מאז.
מאז שאיתמר נפל, הלב שלי – וגם הזיכרון – מלאים בחללים ריקים.
חוויות משותפות שהיו לנו הפכו מטושטשות, זיכרונות התפוגגו, ודברים שתכננו לעשות כבר לא ממלאים אותי בהתרגשות, אלא בכאב.
אולי זו הדחקה, אולי זה פשוט הכאב… ואולי זה חלק מהדרך שכל אחד מאיתנו עובר כדי לשרוד.
אבל יש דבר אחד שלא נמחק – התחושה שהוא נתן לי.
איתמר גרם לי להרגיש שייך. בטוח. מוגן. רצוי. שלם.
איתמר, אח יקר,
שנה וחצי כבר עברו מאז שאתה לא כאן.
שנה וחצי שהאור בחוץ כבר לא זוהר כמו פעם.
שנה וחצי שהסביבה כבר לא מרגישה כפי שהייתה.
שנה וחצי שבהם הקשיים חולפים לאט יותר.
שנה וחצי – שמתמוססת מול כאב שנשאר לתמיד.
בחרתי לעמוד כאן מולכם, למרות הקושי, כי עם הזמן הבנתי – אם כל אחד מאיתנו יסגל לעצמו אפילו תכונה אחת קטנה שהייתה לאיתמר, העולם יהפוך למקום אחר. מקום טוב יותר.
איתמר היה אופטימי. שנון. מצחיק.
הוא תמיד ראה את הטוב באנשים, אהב לעזור, ורק חיפש איפה אפשר לרתום את עצמו ולהיות לעזר.
הוא היה רודף צדק. קרא לעצמו לדגל – גם כשאף אחד אחר לא עשה את זה.
מה שלקחתי איתי – וממש קעקעתי על עצמי – זה המשפט שלו:
“תחשוב טוב, יהיה טוב.”
איתמר לא רק אמר את זה. הוא חי את זה.
הוא האמין שמחשבות יוצרות מציאות.
שהסתכלות חיובית על החיים מובילה להצלחה.
שכל קושי הוא שיעור, התחלה חדשה, ודלת שנפתחת.
איתמר אולי לא כאן איתנו פיזית, אבל כל מי שהכיר אותו יודע – הוא חי בנו.
הוא חי במעשים שלנו, בחיבוק שאנחנו נותנים, בעזרה שאנחנו מושיטים,
ובמחשבה הטובה שאנחנו בוחרים לחשוב – גם כשקשה. בדיוק כמו שהוא היה עושה.
איתמר, אח יקר שלי,
אני מקווה שאתה רואה אותי מלמעלה, גאה בי,
וממשיך להתוות לי את הדרך שחלמנו לכבוש יחד.
אני מתגעגע אליך בכל יום,
ואמשיך להנציח אותך, לספר עליך, ולהודות על הזכות שהיית חלק מהחיים שלי.
ולכם – כל אחד ואחת מכם – אני מאחל:
שתשאפו בכל יום להיות טיפה יותר כמו איתמר.