איתמר שלנו
אם ישאלונו: "הגידו, מי היה איתמר שלכם?"
נאמר לכם שהוא היה גבר תמיר וחסון, כזה שנוסך בך ביטחון. שהוא איתך ושתמיד יהיה איתך ושאין לך מה לדאוג בכלל. עטור זקן בגוון הנחושת, עבות וסמיך, היה כזקנו של אביו, טרם הלבינו שערותיו.
איש צעיר שחיוכו דק, אבל מלא שביעות רצון שהכול מסתדר כפי שרצה, כמו החיוך שהיה לו אחרי שאכל ארוחה טובה וגדולה. תמיד אהב לאכול, כמויות שאי אפשר לדמיין בכלל. ואז, כשהיה שבע ומרוצה, היה מופיע חיוך קטן. איתמר נתן מקום לכול, נכון לשמוע ולסייע לכולם.
גם לנו, משפחתו, נתן מקום לפניו. הוא שם עצמו בקצה סדר העדיפויות, כאדם אשר יש לו די, שמסתפק במה שיש לו. שאחרים חשובים על פניו.
לעיתים נדירות היה כועס. כאשר היה נתקל באיוולת או באי צדק. כאשר ראה חזק מתנכל לחלש או פגש בסמכות מורים או מפקדים, המופעלת בשרירות לב. הוא שנא כוחניות לשמה. אז, היה כועס וזעמו רושף מעיניו. גופו היה נדרך ונדמה שהוא עוד יותר גבוה ועוד יותר חזק ושהוא יכול לחסל אותך בשנייה. די היה ליריב במראהו על מנת לסגת ולהתקפל. גם בזה היינו גאים בו שהוא יודע להשתמש בכוחו, גם הפיזי, על מנת לתקן עוול ולדאוג לחלש.
לא אחת היה מפעיל אותנו למען חבר כיתה או למען חיילים בצבא שהיו זקוקים לתמיכה.
איתמר דאג לחיות נטושות, ציפורים פצועות, חתולים אבודים כי לבו היה חם, רך וחומל. דאג לפועל רעב ולזקנה כפופה תחת משא סליה.
כך היה גם עם פקודיו, דורש וסמכותי, קפדן אבל גם עובד ביחד איתם ודואג לצרכיהם, רב את ריבם מול הקצינים ומקשיב להם שעות.
לאיתמר היה גם חוש הומור, ובעיקר חוש הומור עצמי, ידע לצחוק על עצמו ולשתף אותנו בבדיחות העצמיות. הוא הכיר בערכו, אבל נהג בצניעות וענווה.
בלוויה, שמעו מכרנו את ההספדים של אחיו ושל אימו ואחר כך, אמרו לנו שהוא ממש כמונו, כמו אימו וכמו אביו. לקח מכל אחד מאיתנו את הדברים הטובים ואת הלב הגדול. אבל האמת, שהוא היה גרסה מוצלחת מאיתנו.
איתמר ראה אותנו וראה את סובביו, את רוחם, אם שחה, את הקשיים. אין זה דבר של מה בכך, לראות את זולתך בסבלו ובכאבו. הוא ידע לתת טפיחה וחיבוק, לעודד ללא מילים.
הייתה בו סבלנות לחכות לדברים שיצליחו ברבות הזמן, אורך רוח לתת לדברים לקרות.
איתמר היה אהוב ועכשיו הוא איננו ואנחנו מתגעגעים כל כך.