כאשר נדב ורעות, אשר יש ביניהם שנתיים הפרש, היו בני 13 ו 11 ואילו יעל הייתה בת 3.5, באה דורית ואמרה לי כך : תראה, עוד מעט נדב ורעות יתבגרו ואחר כך, יתגייסו ויעלי תשאר לבד. בוא נעשה עוד ילד… אמרתי לה, לפי ההיגיון שלך נצטרך להמשיך לעשות ילדים עוד ועוד. ודורית אמרה, תראה, יהיה בסדר. תמיד היה לה הגיון משלה.
כך חשבנו את גילעד ואיתמר. כשהבנו שמדובר בתאומים, הבנו גם איך נפתרה הבעייה. בחודשים שיבואו, הלחץ היה גדול. למרות שהיינו כבר הורים מנוסים, האתגר שבגידול תאומים היה מפחיד. אני הכנתי הכל מראש. דאגתי לשתי מיטות ומערכות כפולות של בגדים, בקבוקים וכל מה שצריך. קניתי גם שתי אמבטיות צהובות. רק אחרי שנולדו הבנתי שאני לא צריך לקלח את שניהם בו זמנית.
מבטן אמם, השניים היו מודעים האחד לקיומו של השני. כאשר האחד בכה כי היה רעב, מיד בכה גם השני, אבל מרגע שהיה שומע את יניקות אחיו, היה משתתק וממתין לתורו בסבלנות. כך היו שניהם. פעם דגדגתי את גילעד ואיתמר צחק וגם ההיפך.
כאלה היו לאורך כל שנות חייהם המשותפים. כאשר יצאנו את הבית, היה האחד מתעטש ומיד השני אחריו. לא היה זה חיקוי אלא צורך שהתעורר בו זמנית אצל שניהם.
על כן, אי אפשר לתאר את איתמר בנפרד מגילעד אחיו התאום.
הכל הם עשו יחד, למדו זה מזה התנהגויות, טריקים חדשים ומצחיקים והיו מחקים אחד את השני בשיגועים שעשו, תוך שהם מצחיקים אחד את השני עד דמעות.
שני דברים איתמר אהב מאוד מגיל צעיר: אוכל ומוסיקה.
איתמר מאוד אהב לאכול ובעיקר מצלחותיהם של אחרים והיה עורך סבב בדיקה מאיזה אח או הורה אפשר לשנורר איזה ביס טעים.
איתמר למד להדליק את מערכת הסטראו שהיתה בבית כדי לשמוע מוזיקה שאהב.
הוא למד לשרוק בגיל צעיר והיה משרקרק בבית לצלילי שירים שאהב או מוסיקת רקע של סדרות.
חוש ההומור שלו ושל גילעד התפתח מאוד בתקופה זו, בה נהגו לייצר קואליציה מול שאר המשפחה וככה חיפו על היותם הילדים הצעירים בבית בו היו להם 3 אחים גדולים.
בבית שלנו, החדרים היו כמו דלתות מסתובבות והילדים עברו מחדר לחדר. בחדר ילדותם של גילעד ושל איתמר, באחד מן העיצובים שהיו משתנים, הייתה מיטתו של איתמר בן החמש ליד שקע טלפון קווי. כשעוד השתמשנו בטלפון הקווי. חיברנו לו מכשיר והוא היה מאוד גאה בסטאטוס החדש ומשך תקופה ארוכה היה נוהג לענות לטלפון וקולו אומר חגיגיות : " שלום, כאן איתמר בן יהודה, איך אפשר לעזור לך?". באופן מעורר גאווה, עניין העזרה נשאר איתו כל חייו.
בתמונות הבאות תוכלו להכיר את איתמר כשהיה עוד ילד קטן ורזה, שטותניק גדול וחבר נאמן.
אתם תראו אותו גדל אל מול עינכם מילד קטן עם שיער ארוך וחיוך ביישן, לנער גדול וגבוה, שמח בחלקו ואוהב כל אדם וחי.
בתקופה הזו של חייו איתמר אהב מאוד ספורט, איתמר היה חבר בקבוצת הכדוריד העירונית בתפקיד קשר ימני. הוא הצטיין בכדוריד, השקיע באימונים, היה חבר טוב לכולם ושיחק באופן קבוצתי תמיד,
כמובן שהעובדה שהיה מאוד גבוה, חזק ופיזי עזרה לו מאוד, וכמובן שגם אז התאמן בחדר הכושר לעיתים קרובות.
איתמר אהב לטייל עם המשפחה המון, בשנים האלה הוא ביקר בהמון מקומות לא שיגרתיים כמו: פרו, איסלנד, סרי לנקה ועוד מקומות יפיהיפיים. אני זוכר איך הוא היה מלטף כלבים וחתולים במקומות מרוחקים בכל מיני מדינות שונות- ואהבה שלו לחיות עזרה לנו להביא את הכלב שלנו פנג הביתה, איתמר לא וויתר עד שקיבל כלב הרים פירינאי ממש כמו זה שליטף כשהיינו בספרד.
כאן תוכלו למצוא תמונות משירותו הצבאי של איתמר ותמונות שלו מהזמן שהצליח לצאת קצת הביתה.
השירות הצבאי של איתמר היה מאוד מגוון- הוא הכיר כל הזמן אנשים חדשים וכל הזמן עבר בין תפקידים שונים במקומות שונים, הוא זכה להכיר כמה צדדים אחרים של הצבא ולא רק את הצבא של גולני. הוא השתתף בקורס חובשים שם פגש חברים שליוו אותו לאורך כל השירות, הוא היה בקורס מפקדי כיתות וגם שם פגש המון אנשים ללמד וללמוד מהם, אני זוכר שזו תקופה שמאוד ביגרה אותו. לקראת סוף השירות השתתף גם בקורס מפקדי עמדות ירי מרגמות עם מפקדים נוספים מכל מיני יחידות עם צבעים שונים ומשונים, וגם שם- הוא זכה להרבה אהבה ואהדה מהקרובים לו.
איתמר לאורך כל השירות מצא משמעות בעשייה שלו, וזה דבר לא מובן מאליו שהוא המשיך להשקיע בעצמו ובחייליו כל כך הרבה עד שכבר כמעט לא נשאר מה לתת. הוא אהב את החיילים שלו אהבת נפש, ונפל בשבילם ולמענם בקרב.
